ריפוי הכאב נמצא בעצם הכאב עצמו
ד"ר עתליה קונלי
הכאב הוא איתות הגוף/ הנפש: "הייה מודע! משהו השתנה, משתנה או מתהווה". בדרך-כלל אנחנו דוחים (בזמן, בתחושות ובמסרים)את האיתותים, המרמזים לנו, כי דבר-מה מתבקש. בתחילה אלו רמזים קטנים, אחר כך חוזרים ונשנים, ומשלא התייחסנו – הופכים ל"נאדג'ס" לנו (נודניקים) באופן די קבוע. ומה עכשיו? רק עתה מתחילה המודעות = דע, דעת, מות, מדע, מידע ועוד. כל הקורה לנו הוא איזון-חוזר (פידבק), הבא ללמדנו על "השגיאות" שלנו ועל "הכשלונות" שלנו. ראוי לנו ללמוד כל פעם רק לעתידנו, כדי שיהיה מוצלח יותר. כל התנהגות היא מטרתית! יש להבין את ההבדל בין ההתנהגות למטרה: ההתנהגות יכולה להיות שלילית ואף הרסנית, אך הכוונה המניעה התנהגות זו היא חיובית, בכך שהיא מנסה לדאוג לאדם ברמה הראשונית שלו: להישרדותו ולהשתייכותו. מאחרי כל התנהגות קיימת כוונה חיובית עבור השלם = האני. כל התנסות היא גילוי של מידע נוסף, הפותח בפנינו אפשרויות נוספות, שלא הכרנו, שלא ראינו, שלא שמענו ושלא הרגשנו קודם לכן (הפוך מחשיבה דיכוטומית "זה או זה", "שחור או לבן").
המודעות שלנו מפנה את תשומת ליבנו לשלושה היבטים של התנסות:
להתנהגות החיצונית שלנו: הדיבור, המראה, התנועות וכו', קרי שפת הגוף.
למצב הרגשי, הנפשי בו אנו נמצאים.
לתהליכים הפנימיים שלנו, כגון: המחשבות, החישובים, המהלכים, התמונות, הזכרונות, הדיבורים הפנימיים, המצפון ועוד.
כמובן, קשה להיות מודע לכל הרבדים ובודאי שלא בבת- אחת, אך ברור שמטרתנו הינה להעשיר ולהגדיל את ההתנסויות החוויתיות על-מנת להעמיק להסתכל פנימה וללמוד את עצמנו ועל עצמנו ככל האפשר (מבלי לחטט בעצמנו), וזאת, על-מנת שנוכל לקחת אחריות בבחירה וכך לשלוט על חיינו לחיות בעצמאות = בבריאות (פיזית ונפשית)!
דרך חיים זו דורשת שינוי בסיסי בתפיסת העולם האינדיווידואלית. וזהו הרגע הקשה; בו נוכחים שבזבזנו זמן רב והרבה מדי אנרגיה בהדחקות ובהסחות, שהם מנגנוני הגנה, וכל זאת כדי לטייח ולהצדיק דברים, שלא נעמו לנו, למרות שאותם ידענו זה מכבר!
במקרה הטוב, יהיה זה מביך להביט לאחור ולהיווכח, כמה התנגדנו בכל תוקף לשינוי. לכל שינוי יש מחיר: כאבי-הצמיחה (תרתי משמע), המתלווים לתהליך השינוי. יש הבוחרים לשתות אלכוהול, אחרים בורחים לסמים וכו', כך מצליחים הם להקהות את חושיהם ואת כאבם מחד, אך מנגנון הדחקה מעין זה הוא תכסיס, המקהה את החושים במידה שווה גם לגבי השמחה ולגבי החיים עצמם, אשר לעתים קרובות מביא אף לסופם המר.
בטבע אנו עדים למחזוריות של צמיחה ונבילה, של גאות ושפל של עליות ומורדות. אלו הם שינויים, הפוקדים את החי והצומח באופן עונתי והמורים על גל-החיים המשתנה תקופתית. לעניננו; חיים ומוות, הם מעגל החיים השלם! עת לחוות שמחה על כל רבדיה, ועת לחוות עצב על כל רבדיו. לעתים חוויית חופש מוחלט, ולעיתים חווית כאב חריף. התגעשויות אלו של החיים, מתפקידן לטהר ולזכך אותנו, אך זאת, רק אם נוכל להכיר ולראות את השינויים במושגים של שיחרור מהכבלים ששמנו על עצמנו ומן המגבלות שכפינו על עצמנו לאורך שנים רבות.
אל לנו ליפול למלכודת ולאפשר לכאב לשגע אותנו, כי כך אנו מחזקים את זכותנו ומגבלתנו – What you resist – persists! – משנתנגד לו, יפעיל לחץ נגדי חזק עוד יותר. אם-כן, השינוי בתפיסה כאן הוא שהכאב נושא בחובו דבר-מה שמח, כי מי מאיתנו לא חוה שמחה, המהולה בעצב, בכאב, "כאב נעים" ולהיפך? כלומר, הכאב והשמחה הם שני צידי אותה מטבע, והם מעורבים זה בזה. העיקר הוא, כי מה שאנו חווים אכן תלוי בתגובתנו לשינוי במצבנו הפיזי, הנפשי והרוחני (state of mind), כלומר, קשור ישירות בתפיסת עולמנו הפרטית. זהו גם הגורם, הקובע את מדד סף הכאב שלנו. במקורותינו כתוב: "האדם לסבל יולד", גם בודהה, בתורתו הרוחנית, לפני 2500 שנה, תאר את האמת הנאצלת הראשונה שלו (מתוך 4): "החיים הינם סבל וכאב". אז מהי מטרת הכאבים והסבל? ובכן, זוהי ההזדמנות, אותה נותנת לנו הרוחניות, לחוות את החיים מתוך משהו עמוק יותר, מתוך הפנימיות, כיצור שלם. זהו הסיכוי לגדול ולצמוח מעבר לקיומנו הפיזי העכשווי, לגלות את עצמנו, עצמיותנו ועצמאותנו בחיים האוניברסאליים. אכן כן, מגענו עם "העצמי" מכלה בפנינו את כל התשובות הכנות והאמיתיות ביותר לגבי חיינו בעולם הזה (בגלגול הזה), והתוצאה: התעוררו
ת הכוחות הפנימיים שבנו להמשיך, לגדול, לצמוח, להתנסות, לגלות ולהבין דרך הכאב את הכאב עצמו! ז.ק.ן – זה קנה נסיון. ככל שנהיה מסוגלים להתכוונן לפנימיותנו ולחוש את העצמי הפנימי, הקורא לנו להעז ולהתנסות בשמחה ובכאב גם יחד – כך נשתחרר מן הצורך להילחם במצבים, המעמדים אותנו בנסיון השכם וערב. כתוצאה מכך נהיה חופשיים לבחון ולהכיר את יכולתנו הבלתי-נדלית, להתחדש ולהתקדם פיזי, נפשית ורוחנית. להתגבר וכך להתבגר ולהפוך משברים למעברים.
הכאב הוא חברך הטוב ביותר, כי הוא השיעור החזק, האמיתי והכנה ביותר, דרכו נזכור ונלמד לבאות אתמוסר ההשכל. עובדה, שחוויה מכאיבה זכורה יותר מאשר התנסות מענגת. "החיים זה לא פיקניק!". רק באגדות יש חיים אידיליים. כולנו משתוקקים לחיים "נפלאים", אך מהם חיים "נורמליים"? הם שכיחים כמו הבוץ: פעם אני שוחה עם הגלים בים, פעם מעליהם, פעם מתחתם ולעיתים, שוקע/ת לקרקעית, שם משקיע/ה רגל בבוץ ושוב עולה עם (או על) הגל, וחוזר חלילה. תהליך זה מחייב אומץ, העזה, כושר ספיגה, שברון לב והרבה הומור, מחייב עבודה מאומצת, המלווה בכאב, ובסופו, משהצלחנו 0 נתמלא אושר ועושר פנימיים.
כל עוד נחשוב על עצמנו במושגים של גוף ורגשות בלבד, הכאב יהווה את הגבול וההגבלה של יכולתנו לגדול. משנבין, כי חיינו הם ברוח, כאנגריה יצירתית, נוכל להתעלות מעל לכאב וללמוד ממנו מה הלאה? מדוע היגע לכאן? מה הוא בא ללמדנו? אולי נוכל אף להודות לו עבור השיעור שקבלנו דרכו ואז הוא עשוי לעזבנו, להישרף ולהתכלות באמצעותנו (עד השיעור של הפעם הבאה).
ניזכר מהסתכלות סביבנו, כמה אנשים עשו שינוי דרסטי, דרמטי וטוטלי בחייהם, בגלל ובזכות חוויות טראומטיות, מכאיבות ביותר בחייהם.! זהו הפרדוקס של החיים: אנו צריכים לחטוף מכות קשות "עד מוות", לפני שנבין, כי עלינו לקחת את החים בידינו ולהשתנות! אם-כן, החרות מההצמדות גם גואלת אותנו מהכאב.
לסיכום: הריפוי מהכאב נמצא בחובו של הכאב עצמו. הטוב והרע מעורבבים זה בזה ושניהם נמצאים בכל אדם, באשר הוא חי וקיים. רצוי וראוי לנו לסמוך על הטבע ועל עצמנו (המיקרו של המאקרו), לדעת שמעולם לא נגרם לאדם נזק "מהטבע". כל מה שנראה בחוץ, בא מבפנים! אם כך, מוטב להכנס היישר פנימה, לתוך הכאב (פרט למצב דלקתי ו/או סרטני, שאז ננהג בזהירות-יתר), לקחת אחריות עליו למשך דקות ספורות עד שעות, ימים ושבועות קשים. ואולם, ככל שנתחבר אליו מהר יותר, כך לא יהיה לו עוד הצורך להיות ולנו הצורך בו. נלמד מן הטבע המופלא: כאשר בעל-חיים נמצא בסכנת הישרדות, הוא עוצד מייד, נעמד רפוי, מעמיד פני מת ומשתלב בסביבה הטבעית (לדוגמה, הזקית); קרי, הוא מקבל את הסכנה, לא נאבק עם הפחד, עם הספק, עם חוסר-הבטחון (או נגדם) ועם כל שאר הדגמים של הכאב. תחת זאת, הוא מתקשר עם הכוחות הפנימיים, האצורים בתוכו, אוגר את מלוא האנרגיה, כך שבמידת הצורך, אם יצטרך להגן או לתקוף בהמשך, יעשה זאת במקסימום היעילות. כך פועלת המערכת החיסונית שלנו, באופן טבעי. כשאנו נפתחים לכאב, מכירים בו, חדלים להתנגד לו ורק מקבלים אותו כאורח (לאו דווקא רצוי באותו רגע...), לא נכנעים לו ולא נכנסים לי
יאוש! – אנו למדים לחיות מעבר לכאב. "לא לפחד כלל"...
כאשר נחליט להיות שמחים, ללא קשר למה שמתרחש, מהר מאד נהיה עדים לכך, שהקרנו שמחה לסביבתנו הקרובה, ואותה השמחה חוזרת אלינו, מכפילה עצמה וגדלה בקרבנו. זאת מפני שהרשינו לעצמנו להפיץ את האור ולפזר את החשכה. והפלא ופלא: אנשים ירצו להיות במחיצתנו למרות הנכות (הזמנית) המכאיבה
"You become what you think about"
"You become what you think you are"
בטיפול הקליני, שאני מגישה לפונים אלי, אני עוזרת לאדם להתקשר, להתחבר עם הכאב שלו. לעיתים שמה לו "מראה" לנגד עיניו _ממשית ו/או דמיונית), ולפעמים נכנסת עמוק לתוך הכאב. כי כדי "למחוק מהתוכנה", יש צורך ללחוץ במדויק על הכפתור הנכון!... להעלות את התוכנה של הכאב, במקרה זה למסך הגדול (המח) להתקרב עד כמה שניתן למקור הכאב העמוק ביותר Comparable sign ורק אז ללחוץ על הכפתור – (Delete) "מחק". פעם, פעמיים, שלוש...
בגישה הנוירו-פסיכו-אימונולוגית יש צורך להחליט מהיכן נכנסים לתוכנה: גוף/ נפש/ רוח (רוח הדברים) ולזכור מעל לכל: הכאב, הצעד, הפחד, העצב, השמחה, האושר ועוד, אינם – אנחנו, מהותינו אלא כל אחד ואחד מהנ"ל הוא חלק מרגשותינו הוא חלק מאיתנו וכולם כאחד קיימים בנו תמיד, פעם למעלה ופעם למטה.
מה שלא רואים מכאן, לא רואים משם...
הכאב הוא איתות הגוף/ הנפש: "הייה מודע! משהו השתנה, משתנה או מתהווה". בדרך-כלל אנחנו דוחים (בזמן, בתחושות ובמסרים)את האיתותים, המרמזים לנו, כי דבר-מה מתבקש. בתחילה אלו רמזים קטנים, אחר כך חוזרים ונשנים, ומשלא התייחסנו – הופכים ל"נאדג'ס" לנו (נודניקים) באופן די קבוע. ומה עכשיו? רק עתה מתחילה המודעות = דע, דעת, מות, מדע, מידע ועוד. כל הקורה לנו הוא איזון-חוזר (פידבק), הבא ללמדנו על "השגיאות" שלנו ועל "הכשלונות" שלנו. ראוי לנו ללמוד כל פעם רק לעתידנו, כדי שיהיה מוצלח יותר. כל התנהגות היא מטרתית! יש להבין את ההבדל בין ההתנהגות למטרה: ההתנהגות יכולה להיות שלילית ואף הרסנית, אך הכוונה המניעה התנהגות זו היא חיובית, בכך שהיא מנסה לדאוג לאדם ברמה הראשונית שלו: להישרדותו ולהשתייכותו. מאחרי כל התנהגות קיימת כוונה חיובית עבור השלם = האני. כל התנסות היא גילוי של מידע נוסף, הפותח בפנינו אפשרויות נוספות, שלא הכרנו, שלא ראינו, שלא שמענו ושלא הרגשנו קודם לכן (הפוך מחשיבה דיכוטומית "זה או זה", "שחור או לבן").המודעות שלנו מפנה את תשומת ליבנו לשלושה היבטים של התנסות:
להתנהגות החיצונית שלנו: הדיבור, המראה, התנועות וכו', קרי שפת הגוף.
למצב הרגשי, הנפשי בו אנו נמצאים.
לתהליכים הפנימיים שלנו, כגון: המחשבות, החישובים, המהלכים, התמונות, הזכרונות, הדיבורים הפנימיים, המצפון ועוד.
כמובן, קשה להיות מודע לכל הרבדים ובודאי שלא בבת- אחת, אך ברור שמטרתנו הינה להעשיר ולהגדיל את ההתנסויות החוויתיות על-מנת להעמיק להסתכל פנימה וללמוד את עצמנו ועל עצמנו ככל האפשר (מבלי לחטט בעצמנו), וזאת, על-מנת שנוכל לקחת אחריות בבחירה וכך לשלוט על חיינו לחיות בעצמאות = בבריאות (פיזית ונפשית)!
דרך חיים זו דורשת שינוי בסיסי בתפיסת העולם האינדיווידואלית. וזהו הרגע הקשה; בו נוכחים שבזבזנו זמן רב והרבה מדי אנרגיה בהדחקות ובהסחות, שהם מנגנוני הגנה, וכל זאת כדי לטייח ולהצדיק דברים, שלא נעמו לנו, למרות שאותם ידענו זה מכבר!
במקרה הטוב, יהיה זה מביך להביט לאחור ולהיווכח, כמה התנגדנו בכל תוקף לשינוי. לכל שינוי יש מחיר: כאבי-הצמיחה (תרתי משמע), המתלווים לתהליך השינוי. יש הבוחרים לשתות אלכוהול, אחרים בורחים לסמים וכו', כך מצליחים הם להקהות את חושיהם ואת כאבם מחד, אך מנגנון הדחקה מעין זה הוא תכסיס, המקהה את החושים במידה שווה גם לגבי השמחה ולגבי החיים עצמם, אשר לעתים קרובות מביא אף לסופם המר.
בטבע אנו עדים למחזוריות של צמיחה ונבילה, של גאות ושפל של עליות ומורדות. אלו הם שינויים, הפוקדים את החי והצומח באופן עונתי והמורים על גל-החיים המשתנה תקופתית. לעניננו; חיים ומוות, הם מעגל החיים השלם! עת לחוות שמחה על כל רבדיה, ועת לחוות עצב על כל רבדיו. לעתים חוויית חופש מוחלט, ולעיתים חווית כאב חריף. התגעשויות אלו של החיים, מתפקידן לטהר ולזכך אותנו, אך זאת, רק אם נוכל להכיר ולראות את השינויים במושגים של שיחרור מהכבלים ששמנו על עצמנו ומן המגבלות שכפינו על עצמנו לאורך שנים רבות.
אל לנו ליפול למלכודת ולאפשר לכאב לשגע אותנו, כי כך אנו מחזקים את זכותנו ומגבלתנו – What you resist – persists! – משנתנגד לו, יפעיל לחץ נגדי חזק עוד יותר. אם-כן, השינוי בתפיסה כאן הוא שהכאב נושא בחובו דבר-מה שמח, כי מי מאיתנו לא חוה שמחה, המהולה בעצב, בכאב, "כאב נעים" ולהיפך? כלומר, הכאב והשמחה הם שני צידי אותה מטבע, והם מעורבים זה בזה. העיקר הוא, כי מה שאנו חווים אכן תלוי בתגובתנו לשינוי במצבנו הפיזי, הנפשי והרוחני (state of mind), כלומר, קשור ישירות בתפיסת עולמנו הפרטית. זהו גם הגורם, הקובע את מדד סף הכאב שלנו. במקורותינו כתוב: "האדם לסבל יולד", גם בודהה, בתורתו הרוחנית, לפני 2500 שנה, תאר את האמת הנאצלת הראשונה שלו (מתוך 4): "החיים הינם סבל וכאב". אז מהי מטרת הכאבים והסבל? ובכן, זוהי ההזדמנות, אותה נותנת לנו הרוחניות, לחוות את החיים מתוך משהו עמוק יותר, מתוך הפנימיות, כיצור שלם. זהו הסיכוי לגדול ולצמוח מעבר לקיומנו הפיזי העכשווי, לגלות את עצמנו, עצמיותנו ועצמאותנו בחיים האוניברסאליים. אכן כן, מגענו עם "העצמי" מכלה בפנינו את כל התשובות הכנות והאמיתיות ביותר לגבי חיינו בעולם הזה (בגלגול הזה), והתוצאה: התעוררו
ת הכוחות הפנימיים שבנו להמשיך, לגדול, לצמוח, להתנסות, לגלות ולהבין דרך הכאב את הכאב עצמו! ז.ק.ן – זה קנה נסיון. ככל שנהיה מסוגלים להתכוונן לפנימיותנו ולחוש את העצמי הפנימי, הקורא לנו להעז ולהתנסות בשמחה ובכאב גם יחד – כך נשתחרר מן הצורך להילחם במצבים, המעמדים אותנו בנסיון השכם וערב. כתוצאה מכך נהיה חופשיים לבחון ולהכיר את יכולתנו הבלתי-נדלית, להתחדש ולהתקדם פיזי, נפשית ורוחנית. להתגבר וכך להתבגר ולהפוך משברים למעברים.
הכאב הוא חברך הטוב ביותר, כי הוא השיעור החזק, האמיתי והכנה ביותר, דרכו נזכור ונלמד לבאות אתמוסר ההשכל. עובדה, שחוויה מכאיבה זכורה יותר מאשר התנסות מענגת. "החיים זה לא פיקניק!". רק באגדות יש חיים אידיליים. כולנו משתוקקים לחיים "נפלאים", אך מהם חיים "נורמליים"? הם שכיחים כמו הבוץ: פעם אני שוחה עם הגלים בים, פעם מעליהם, פעם מתחתם ולעיתים, שוקע/ת לקרקעית, שם משקיע/ה רגל בבוץ ושוב עולה עם (או על) הגל, וחוזר חלילה. תהליך זה מחייב אומץ, העזה, כושר ספיגה, שברון לב והרבה הומור, מחייב עבודה מאומצת, המלווה בכאב, ובסופו, משהצלחנו 0 נתמלא אושר ועושר פנימיים.
כל עוד נחשוב על עצמנו במושגים של גוף ורגשות בלבד, הכאב יהווה את הגבול וההגבלה של יכולתנו לגדול. משנבין, כי חיינו הם ברוח, כאנגריה יצירתית, נוכל להתעלות מעל לכאב וללמוד ממנו מה הלאה? מדוע היגע לכאן? מה הוא בא ללמדנו? אולי נוכל אף להודות לו עבור השיעור שקבלנו דרכו ואז הוא עשוי לעזבנו, להישרף ולהתכלות באמצעותנו (עד השיעור של הפעם הבאה).
ניזכר מהסתכלות סביבנו, כמה אנשים עשו שינוי דרסטי, דרמטי וטוטלי בחייהם, בגלל ובזכות חוויות טראומטיות, מכאיבות ביותר בחייהם.! זהו הפרדוקס של החיים: אנו צריכים לחטוף מכות קשות "עד מוות", לפני שנבין, כי עלינו לקחת את החים בידינו ולהשתנות! אם-כן, החרות מההצמדות גם גואלת אותנו מהכאב.
לסיכום: הריפוי מהכאב נמצא בחובו של הכאב עצמו. הטוב והרע מעורבבים זה בזה ושניהם נמצאים בכל אדם, באשר הוא חי וקיים. רצוי וראוי לנו לסמוך על הטבע ועל עצמנו (המיקרו של המאקרו), לדעת שמעולם לא נגרם לאדם נזק "מהטבע". כל מה שנראה בחוץ, בא מבפנים! אם כך, מוטב להכנס היישר פנימה, לתוך הכאב (פרט למצב דלקתי ו/או סרטני, שאז ננהג בזהירות-יתר), לקחת אחריות עליו למשך דקות ספורות עד שעות, ימים ושבועות קשים. ואולם, ככל שנתחבר אליו מהר יותר, כך לא יהיה לו עוד הצורך להיות ולנו הצורך בו. נלמד מן הטבע המופלא: כאשר בעל-חיים נמצא בסכנת הישרדות, הוא עוצד מייד, נעמד רפוי, מעמיד פני מת ומשתלב בסביבה הטבעית (לדוגמה, הזקית); קרי, הוא מקבל את הסכנה, לא נאבק עם הפחד, עם הספק, עם חוסר-הבטחון (או נגדם) ועם כל שאר הדגמים של הכאב. תחת זאת, הוא מתקשר עם הכוחות הפנימיים, האצורים בתוכו, אוגר את מלוא האנרגיה, כך שבמידת הצורך, אם יצטרך להגן או לתקוף בהמשך, יעשה זאת במקסימום היעילות. כך פועלת המערכת החיסונית שלנו, באופן טבעי. כשאנו נפתחים לכאב, מכירים בו, חדלים להתנגד לו ורק מקבלים אותו כאורח (לאו דווקא רצוי באותו רגע...), לא נכנעים לו ולא נכנסים לי
יאוש! – אנו למדים לחיות מעבר לכאב. "לא לפחד כלל"...
כאשר נחליט להיות שמחים, ללא קשר למה שמתרחש, מהר מאד נהיה עדים לכך, שהקרנו שמחה לסביבתנו הקרובה, ואותה השמחה חוזרת אלינו, מכפילה עצמה וגדלה בקרבנו. זאת מפני שהרשינו לעצמנו להפיץ את האור ולפזר את החשכה. והפלא ופלא: אנשים ירצו להיות במחיצתנו למרות הנכות (הזמנית) המכאיבה
"You become what you think about"
"You become what you think you are"
בטיפול הקליני, שאני מגישה לפונים אלי, אני עוזרת לאדם להתקשר, להתחבר עם הכאב שלו. לעיתים שמה לו "מראה" לנגד עיניו _ממשית ו/או דמיונית), ולפעמים נכנסת עמוק לתוך הכאב. כי כדי "למחוק מהתוכנה", יש צורך ללחוץ במדויק על הכפתור הנכון!... להעלות את התוכנה של הכאב, במקרה זה למסך הגדול (המח) להתקרב עד כמה שניתן למקור הכאב העמוק ביותר Comparable sign ורק אז ללחוץ על הכפתור – (Delete) "מחק". פעם, פעמיים, שלוש...
בגישה הנוירו-פסיכו-אימונולוגית יש צורך להחליט מהיכן נכנסים לתוכנה: גוף/ נפש/ רוח (רוח הדברים) ולזכור מעל לכל: הכאב, הצעד, הפחד, העצב, השמחה, האושר ועוד, אינם – אנחנו, מהותינו אלא כל אחד ואחד מהנ"ל הוא חלק מרגשותינו הוא חלק מאיתנו וכולם כאחד קיימים בנו תמיד, פעם למעלה ופעם למטה.
מה שלא רואים מכאן, לא רואים משם...